כתיבת סיפורי חיים
לכל אחת ואחד מאיתנו סיפור חיים ייחודי ומעניין. תיעוד הזכרונות בספר מעוצב, הכתוב בפרקים קצרים, היא דרך מצוינת להציג אותם בצורה מקיפה ונוחה לקריאה, גם עבור בני ובנות הדור הצעיר.
בספר נציג את קורות המשפחה בדורות הקודמים ואת קורותיך: ילדות, נערות, בגרות – עד להווה.
נעבור בנקודות ציון משמעותיות בחייך: שנים ראשונות, בית הספר, חברים, בית, צבא ולימודים, הקמת משפחה, עיסוק מקצועי, טיולים, בילויים ותחביבים.
נתמקד בחוויות קטנות כגדולות, נוסיף אנקדוטות וסיפורים על רגעים שמחים, מצחיקים, מרגשים, עצובים, מפתיעים או מעוררי השראה.
תהליך כתיבת הספר יתבצע בנחת, במפגשים פנים אל פנים, בביתך, בביתי או במקום שקט אחר לבחירתך (ואפשר גם ב'זום').
במהלך המפגשים אשאל שאלות מנחות, בעיקר אקשיב לך. את כל שיסופר אכתוב, אערוך ואדייק בהתאם להערותיך.
במקביל נעיין באלבומי התמונות, נוסיף מסמכים, מכתבים, צילומי חפצים וכל מה שיוכל להעשיר את הכתוב.
לאחר סבב השלמות ואישור חומרים נעביר לעיצוב גרפי ומשם לבית הדפוס.
שלבי התהליך
פגישת הכרות והסבר
(ללא תשלום או התחייבות)
סדרת מפגשי ריאיון ושיחות פנים אל פנים
כתיבה, עיבוד ועריכת המידע בפורמט מזמין לקריאה
איתור והוספת חומרים ויזואליים להעשרת הספר
עיצוב והדפסה
קבלת המוצר המוגמר – עשינו את זה!
דוגמאות מספרים שכתבתי
עיצוב: תמונות סיפור אהבה
דוד ארנון מספר על הולדת בנו, מתוך סיפור החיים שנכתב לרגל יום הולדתו ה־100.
"בשעות שבהן הייתה יהודית בחדר הלידה הסתובבתי הלוך ושוב, מתוח למדי, במסדרון. בשלוש לפנות בוקר ראיתי בחלון הקטן שעל דלת חדר הלידה את פרופסור פרץ מרים תינוק וצועק לי: "אני חושב שזה בן!" "מה זאת אומרת "'אתה חושב', פרופסור??" עניתי לו. מצא לו זמן להתלוצץ.
כשהבנתי שהלידה עברה בשלום, ושבן נולד לנו, הייתי מאושר. אף שהשעה הייתה מאוחרת מאוד, לפנות בוקר, הרגשתי צורך לשתף בו ברגע את הוריי. מהטלפון הציבורי שבבית החולים חייגתי ביד רועדת את מספר הטלפון שלהם בבית. קול של גבר ענה לי, מנומנם. שאגתי לתוך השפופרת: "אבא! יש לי בן אבא! ולך יש נכד!" "איזה אבא איזה, ומי מעיר אותי באמצע הלילה??" ענה לי מישהו, מתברר שמרוב התרגשות חייגתי מספר שגוי. התנצלתי. בחיוג הבא אכן הגעתי לבית הוריי וסיפרתי לשניהם, כמובן ששמחו מאוד בשמחתי."
עיצוב: Vit Vit Creative
יהודית איסרוב מספרת על ילדותה בירושלים, מתוך סיפור חייה - 'בתנועה מתמדת'.
"לא רק מים חסרו לנו, גם האוכל היה בצמצום. קיבלנו 150 גרם של לחם לאדם ליממה, סדר גודל של שתי פרוסות לחם. ביצים לא היו, גם לא בשר. לאמי, "בוגרת" שתי מלחמות עולם, היה השכל והנסיון לאגור מראש קצת מצרכים, היו לנו קופסאות שימורים וסוכר, גם אלה נגמרו בשלב מסוים. כדי לגוון את המזון הדל יצאנו לחצרות הבתים לקטוף את מעט הפירות שהיו על השיחים בחצרות, מעלי חובזה הכנו קציצות.
אף שבשל הנסיבות תפקדתי כבוגרת, בכל זאת הייתי עדיין ילדה. אני זוכרת את עצמי יורדת עם חבריי לרחוב, לאזור שהוכרז כשטח צבאי, לצפות בחיילים הבריטים שעמדו שם, משועממים, לפעמים כיבדו אותנו בממתקים. בשעות העוצר, החל משבע בערב, היה אסור לצאת, בכל זאת התגנבנו אני וחבריי בין החצרות, עוברים מבית לבית.
בשלב מסוים הפך מסוכן ללכת בעיר גם בשעות היום, הפסקנו ללמוד בכיתות. אחת לשבוע הגענו לביקור קצר, קיבלנו שיעורים ומשימות לעבודה בבית."
עיצוב: תמונות סיפור אהבה
ציבי שטרייט מספר על אחד מתחביביו, מתוך הספר שנכתב לרגל יום הולדתו ה־90.
"התחביב שלי, של איסוף שעוני קיר, לא מסתיים בקנייה שלהם. שעונים עתיקים (וכך רובם, יש לי גם שעון בן כ-120 שנה) צריך לתחזק - סיפור לא פשוט. בדרך כלל מדובר בשעוני קפיץ, צריך למתוח אותם. צריך לשמן, לנקות – האבק הוא האויב הגדול של השעון. כששעון מתקלקל צריך לפתוח ולנסות לתקן, הרכיבים קטנים ועדינים, זו מלאכה מורכבת. בזמנו חשבתי לקחת קורס שענות במינכן אבל ירדתי מזה, חששתי שאינני יודע מספיק גרמנית, אבל היות ויש לי חוש טכני מפותח וגם יכולת לקלוט מהר למדתי בצורה אוטודידקטית והצלחתי לא רע. תחזוקת השעונים הפכה למעשה ללב לבו של התחביב הזה שלי, הקדשתי לזה לא מעט זמן כל שבוע: מוקדם בבוקר, בערבים ובשבתות. כשעזבו הילדים את הבית הפך אחד החדרים לסוג של מעבדה, שעות ארוכות של עונג ביליתי בחדר הזה."
לקוחות מספרים
מהרגע הראשון בו פגשתי את שלי נקשר בינינו קשר חם שממשיך עד עכשיו והלאה. בענין סיפור החיים שלי היא היתה מאוד יסודית ועשתה מחקר מקיף עם כל בני ביתי, חברים וחברות. הספר שיצא היה ועדיין מצוין. כל הסיפורים שלי הובאו בצורה מקיפה וגם בפרוטרוט אך לא בעומס מיותר. היה ועדיין תענוג ונעים לדבר אתה ולעבוד אתה. המלצתי כבר לאחרים עליה כמי שתעשה עבודה נהדרת.
יהודית איסרובשלי יקרה, החודשים בהם תחקרת את אבי, דוד ארנון, לצורך הכנת ספר "מאת שנות" היו בגדר חוויה מכוננת גם לא רק לאבי אלא גם לי, שכן הסיפורים והזכרונות שזרמו ממנו היו מרגשים ומעניינים ובחלקם אף לא ידועים לי כלל. גם היום אני מוצאת את עצמי קוראת קטעים בספר המרהיב הזה, ושמחה שהצלחנו לתעד 100 שנים של חייו, מאה שנים של הסטוריה. היה נהדר והתוצאה מדהימה, תודה!
דורית פריאלבתו של דוד ארנוןשלי כתבה וערכה את הביוגרפיה של אבינו, צבי (ציבי) שטרייט, בסבלנות ובטוב טעם. שלי ידעה לבנות את פרקי החיים ולהפכם לפרקי ספר, קודם כל מניסיונה, אך מתוך הקשבה רבה והתאמה לאופיו של אבי, לסיפורים ולאנקדוטות שסיפר לה. מכיוון שאבא היה בן תשעים כששלי פגשה אותו חששנו שהשיחות יהיו עבורו מטלה קשה. לשמחתנו שלי הובילה את השיחה בסבלנות ונינוחות ואבא נהנה מאד מהמפגשים. בנוסף, אהבנו את סגנון הכתיבה ותהליך העבודה מולנו. התוצאה מדברת בעד עצמה – ספר נפלא, הרבה בזכותה של שלי, לא סתם ציינו אותה בהוקרה במבוא לספר.
עמית שטרייט ואחיובניו של ציבישלי ליוותה את אמא שלי בכתיבת סיפור חייה, וזה היה הרבה מעבר לעבודה על ספר, זו הייתה דרך משותפת ומרגשת. היא הגיעה מדי שבוע, עם חיוך, סבלנות אינסופית ויכולת נדירה להקשיב ולהוביל את אמא בשבילי הזיכרון בעדינות, עם הרבה כבוד לקצב שלה. היא גם ידעה לרתום את כל המשפחה לתהליך. בזכותה צללנו אל חוויות ילדות, נברנו באלבומים ישנים והקרנו שקופיות מעלות אבק. ביחד, החלקים הקטנים התחברו לסיפור חיים שלם, שהפך מוקד לשיחה ולזיכרון שממשיך לחיות ביננו.
פרופ' רננה קידרבתה של טובה